פניך אבקש ב׳

7 מגילה פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֶזְרָא תִּיקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים קוֹדֶם עֲצֶרֶת, וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה קוֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רֵישׁ לָקִישׁ: כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ.

10 מדרש תנחומא פתח ↗

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד משלי יב, ז. כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים וּמְהַפֵּךְ בָּהֶם, אֵין לָהֶם תְּקוּמָה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל, לֹא הָיְתָה לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם בראשית ז, כג. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אַנְשֵׁי סְדוֹם, וְלֹא הָיְתָה בָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל שם יט, כה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִים, וְלֹא הָיְתָה לָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד שמות יד, כח. הָפַךְ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בָּבֶל וְלֹא הָיְתָה לָהּ תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד ישעיה יד, כב. וְעַל כֻּלָּם אָמַר דָּוִד, שָׁם נָפְלוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְגוֹ' תהלים לו, יג. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, נוֹפְלִין וְעוֹמְדִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי וְגוֹ' מיכה ז, ח. כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְגוֹ' מלאכי ג, ו, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵעוֹלָם לֹא הִכֵּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ. אֲבָל אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם מלאכי ג, ו, שֶׁנֶּאֱמַר: חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם דברים לב, כג, חִצַּי כָּלִין וְהֵן אֵינָן כָּלִים. וְכָךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי וְגוֹ' איכה ג, יב. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְהָיָה זוֹרֵק בּוֹ אֶת הַחִצִּים. חִצָּיו כָּלִין וְהַקּוֹרָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הַיִּסּוּרִין כָּלִין וְהֵם בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִין וְאֵינָן כָּלִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. אָמַר חִזְקִיָּה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת. לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ. מִיָּד קָרָא אוֹתָן מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַמַּסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְגוֹ', וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְגוֹ'. וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי וַאֲמַרְתֶּם לְפָנַי דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כְּלָיָה וְלֹא עָשִׂיתִי אֶתְכֶם כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וְגוֹ' תהלים קו, ז. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל שמות לב, ד. וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִם נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וְאָנוּ קַיָּמִין. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, מְבַעֲטִים בָּהֶן וְאֵינָם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְגוֹ' תהלים עט, ו. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הֵן נִכְנָעִין וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ' שם קטז, ג-ד. לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקְּלָלוֹת הַלָּלוּ בָּאוֹת עֲלֵיכֶם, הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ וְגוֹ' דברים ח, טז. וְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ בָּאִין עֲלֵיכֶם, יֵשׁ לָכֶם עֲמִידָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מָה עֲשָׂאָן מֹשֶׁה מַצֵּבָה. מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעַת לְדַעַת. מִדַּעַת מֹשֶׁה לְדַעַת יְהוֹשֻׁעַ. מִדַּעַת יְהוֹשֻׁעַ לְדַעַת הַזְּקֵנִים. וְאַף יְהוֹשֻׁעַ עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וְגוֹ' יהושע כד, א. וְאַף שְׁמוּאֵל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעְתּוֹ לְדַעַת מְלָכִים, עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאֶשְׁפְּטָהּ אֶתְכֶם ש״‎א יב, ז. דָּבָר אַחֵר, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם ישעיה ס, יט. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם דברים ד, ד. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ' ירמיה נ, ד. כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה.

15 רש"י על דברים פתח ↗

הנסתרת לה' אלהינו. וְאִם תֹּאמְרוּ מַה בְּיָדֵנוּ לַעֲשׂוֹת? אַתָּה מַעֲנִישׁ אֶת הָרַבִּים עַל הִרְהוּרֵי הַיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וְגוֹ'", וְאַחַר כָּךְ "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא", וַהֲלֹא אֵין אָדָם יוֹדֵעַ טְמוּנוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה' אֱלֹהֵינוּ, וְהוּא יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ יָחִיד, אֲבָל "הַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" לְבָעֵר הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְאִם לֹא נַעֲשֶׂה דִּין בָּהֶם יֵעָנְשׁוּ הָרַבִּים. נָקוּד עַל לנו ולבנינו לִדְרֹשׁ שֶׁאַף עַל הַנִּגְלוֹת לֹא עָנַשׁ אֶת הָרַבִּים עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, מִשֶּׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁבוּעָה בְּהַר גְּרִזִים וּבְהַר עֵיבָל וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה סוטה ל"ז; עי' סנהדרין מ"ג:

16 סנהדרין פתח ↗

הָתָם, שֶׁהָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ.

19 שולחן ערוך, אורח חיים פתח ↗

אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה או ממה שיקנה יין לקידוש היום והא דתניא כבוד יום קודם לכבוד לילה היינו דוקא בשאר צרכי סעודה אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש כבוד לילה קודם לכבוד יום:

23 יומא פתח ↗

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּשְׁבִיל יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה — מוֹחֲלִין לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ״. ״מֵהֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״.

34 שבת פתח ↗

אֲמַר לַהּ רַבִּי חִיָּיא לִדְבֵיתְהוּ: כִּי אָתֵי עַנְיָא — אַקְדִּימִי לֵיהּ רִיפְתָּא, כִּי הֵיכִי דְּלַקְדְּמוּ לִבְנַיִךְ. אֲמַרָה לֵיהּ: מֵילָט קָא לָיְיטַתְּ לְהוּ?! אֲמַר לַהּ, קְרָא קָא כְּתִיב: ״כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. תַּנְיָא, רַבִּי גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי אוֹמֵר: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״, כׇּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.

40 רמב"ן על דברים פתח ↗

טַעַם אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, שֶׁאַתֶּם עוֹמְדִים וּמְזֻמָּנִים לִפְנֵי הַשֵּׁם כְּדֵי לַעֲמֹד בִּבְרִיתוֹ, כִּי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בְּבֵאוּרָהּ נֶאֶסְפוּ אֵלָיו. אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי הָאָרוֹן, וְהַבְּרִית הוּא הַשְּׁבוּעָה וְהָאָלָה אֲשֶׁר יַזְכִּיר, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ. וְיִתָּכֵן שֶׁכָּרַת עוֹד עִמָּם בְּרִית כַּבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּהַר סִינַי שמות כד ה-ח, שֶׁהִקְרִיב עֲלֵיהֶם עוֹלָה וְלָקַח חֲצִי הַדָּם לִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הָעָם, אֲבָל לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר זֶה. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת כְּבָר הוֹדַעְתִּיךָ הַבְּרִית הַזֹּאת:

41 תניא פתח ↗

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.

47 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״. רָבָא אָמַר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״ – אַל תִּקְרֵי ״אֹתָם״ אֶלָּא ״אַתֶּם״.

1 אלול תשמ"א, פרשת ניצבים

2 אתם נצבים היום - כֻּלכם

3 אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם דברים כט ט-יא.

4 אַתֶּם נִצָּבִים - לשון משפט, כמו שכתוב באיוב א ו: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'.

5 הַיּוֹם - היום הרת עולם.

6 אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם - בראש השנה - למשפט.

7 ובאמת, פרשת ניצבים תמיד קודמת לראש השנה, כמו שאומרת הגמרא: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות... שבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא?... כדי שתכלה השנה וקללותיה מגילה לא ע"ב.

8 אַתֶּם נִצָּבִים... כֻּלְּכֶם; וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל דברים לג ה.

9 מלכותו של הקב"ה תלויה בהתאחדות של כולם - יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וכך אנחנו מתפללים בראש השנה: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. המלכת הקב"ה היא דווקא על ידי שכולם נעשים אגודה אחת - אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

10 רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם, ובתנחומא ניצבים, א: למה נסמכה פרשה זו לפרשת הקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתיים וכו', מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלה? מיד קרא אותן משה והיה מפייסן.

11 במה פייס אותם? על כך עונה המדרש: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם, כשאפֵלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם... אימתי, בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשוברם בבת אחת, ואילו נוטל אחת-אחת, אפי' תינוק משברן, וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת... כשהן אגודים מקבלין פני שכינה.

12 רק מתוך אגודה אחת אפשר לקבל את פניו של הקב"ה. זה יסוד האחדות.

13 בהמשך המדרש מובא עניין נוסף: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם - אע"פ שמניתי לכם ראשים, זקנים ושוטרים, כולכם שוין לפני, שנאמר: כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל תנחומא, שם, ב.

14 אם כך, ישנם שני יסודות: יסוד של אחדות ויסוד של שוויון. לפני הקב"ה אין חשוב וחשוב פחות - כולכם שוין לפני, שנאמר: כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. הקב"ה אוהב את כולם באותה מידה, כולם מעשי ידיו, ולכן הקב"ה מרחם על כולם - וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו תהלים קמה ט.

15 ערֵבוּת היסוד של הברית שבפרשת ניצבים - והחידוש שבה - הוא עניין הערֵבוּת. וכך מופיע גם בהמשך המדרש: דבר אחר, כולכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם - כולכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד ביניכם - כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה וכו' תנחומא, שם.

16 יש במדרש הזה חידוש גדול מאוד. בדרך כלל אנחנו מבינים שדין ערבות הוא שכל אחד אחראי על החטאים של הזולת; שאם החבר חלילה חוטא, יש עלי חובה למנוע אותו, כמו שהגמרא אומרת: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו - איש בעוון אחיו... שהיה בידם למחות ולא מיחו סנהדרין כז ע"ב. אבל במדרש החידוש הוא שדין הערבות פועל גם בכיוון השני: אם אדם עשה מצווה, הוא מזכה את חברו - כולכם ערבים זה בזה. הערבות פועלת גם בכיוון החיובי.

17 מה גדרה של ערבות זו, שהרי לכאורה, מושג הערבות לא שייך במצוות?

18 הרא"ש בברכות פ"ג סימן יג כותב על ברכת המזון: נשים אינן מוציאין את אחרים ידי חובתן... אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן.

19 בהבנת דברי הרא''ש נחלקו ה'דגול מרבבה' ור' עקיבא איגר. לדעת ה'דגול מרבבה', אשה אינה בכלל ערבות - לא התחדש בה כלל דין ערבות, ולכן היא אינה יכולה להוציא אחרים. דעה זו נסתרת מן התנחומא שהבאנו לעיל, ובמיוחד על פי פירושו של 'אור החיים', האומר שהברית בפרשת ניצבים היא על הערבות ונאמר בה במפורש שהיא כוללת את טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם.

20 אלא שנראה שפירוש דברי הרא"ש הוא כדעת ר' עקיבא איגר, שרק לגבי אותם דברים שנשים לא חייבות בהם אין הן בכלל הערבות. כאשר אדם חייב בעצמו במצווה מסוימת, ניתן להחיל עליו את דין הערבות, אך כאשר הוא אינו בתורת החיוב, הרי שלא שייך בו דין ערבות, ומכאן שנשים שאינן חייבות בברכה אינן יכולות להוציא אחרים ידי חובה.

21 בדברי ר' עקיבא איגר מונחת הבנה חדשה בדין של ערבות: אין הכוונה רק לדאגה לזולת, שהרי אם זו משמעות הערבות, מדוע אשה לא צריכה לדאוג לאחר? אלא שדין הערבות פירושו שהחיוב של האחר הוא גם החיוב שלי, כלומר, המובן הפשוט של ישראל ערבים זה בזה הוא שאנחנו אחדות אחת.

22 ניתן לקשר לכאן את דברי הרמ"ק: כך האדם עם חבירו, כל ישראל הם שארי בשר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה, ולכך אינו דומה מרובים עושים את המצוות וכו', וכן מטעם זה ישראל ערבין זה לזה, מפני שיש בכל אחד חלק חברו, וכשחוטא האדם פוגם עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בזה, נמצא מצד ההוא חבירו ערב עליו תומר דבורה, פרק א, מידה ד.

23 זאת אומרת שהגדר של ערבות הוא שהחיוב שלך הוא גם החיוב שלי, מפני שאנחנו ערבים זה בזה, החלק שלך נמצא גם בי. וזהו הפשט בגמרא: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר, אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם... כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ - מהם לא נאמר, אלא ממנו יומא פו ע"ב.

24 אחדות, שוויון ותשובה עליונה ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם - הזכרנו כבר שהתשובה המעולה, התשובה של עד ה' - ועד בכלל, היא תשובת הציבור, תשובה של אגודה אחת.

25 איך באמת מגיעים לאחדות, להיות אגודה של קנים?

26 לאחדות מגיעים על ידי שוויון, אלו שני יסודות שתלויים זה בזה. אדם יכול להגיע לאחדות אם הוא מרגיש שוויון עם זולתו - כולכם שוין לפני. לפני הקב"ה אין גדול וקטן, והוי שפל רוח בפני כל אדם אבות פ"ד מ"י, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום אבות פ"ד מ"ג. מה שמפריד בין בני אדם הוא הרגשת חוסר השוויון ביניהם - ההרגשה שאני חשוב יותר מן החבר שלי, שאני צדיק יותר, חכם יותר, שמגיע לי יותר - או תודעת היֵשות הפרטית, שחוסמת את הדרך שלי להתקשר עם הזולת.

27 מצד האדם ישנו אכן חוסר שוויון - יש הבדלים של דרגות, יש הבדלי מעמדות, יש אנשים חשובים יותר וחשובים פחות - אבל מצד הקב"ה, מצד אינסופיותו, אין הבדלים של דרגות, וכיוון שכולכם שוין לפני הרי שיש שוויוניות גמורה בין בני אדם. הקב"ה מרחם על כולם, הוא אבא של כולם. הרגשת השוויון הזאת היא המביאה לאחדות. ברגע שאדם מרגיש שגם החבר שלו נברא על ידי הקב"ה - הוא אולי פחות חכם או חשוב, אבל גם הוא מעשה ידיו של הקב"ה - זה עצמו יוצר הרגשה של שפלות רוח, הרגשה של שוויוניות מוחלטת. הנקודה הזו היא מעל ומעבר לכל כישרון קטן, ולמעשה, מעל לכל כישרון שהוא. ההרגשה הזו נותנת את פשיטות הרוח: אנחנו עוסקים בבנו של הקב"ה.

28 זהו הקשר בין האחדות לבין התשובה העליונה, התשובה של הציבור. התשובה העליונה, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' תהלים קל א, אינה נובעת משיקול כלשהו, אלא מגיעה מהחלטה של הנפש עצמה לשוב אל אביה שבשמים בלי שום מניע מבחוץ. עומק כזה של תשובה בא מצדו של הקב"ה, ובעומק הזה אין חשיבות להבדלים בין בני אדם ולמה שאדם נחשב מצד העולם. יותר מזה: בעומק הזה אין כלל בני אדם; אני לא שב אל הקב"ה משום שאני שב אל הקב"ה, אלא שתודעת הפרטיות נעלמת. אין הבדל ביני לבינך, ישנה רק אגודה אחת, שעושה רצונו של הקב"ה בלבב שלם, וזה הדבר היחיד שקיים.

29 וכך כתב הרב: ממעמקים באה התשובה, מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגבוֹ חטיבה בפני עצמה, אלא המשך מהגדֻלה ההוייתית הכללית אורות התשובה, פרק ו א.

30 וכך מסביר גם הרב דסלר את תשובת הציבור: קודם החטא היו כל הנשמות כלולות באדם הראשון, על ידי החטא נתפרט האדם להרבה פרטים ולהרבה ישויות. התשובה העליונה היא מן הצד הרוחני המוחלט של הבריאה, שם אין פירוד וישנה רק אחדות אחת.

31 בעל התשובה מרגיש בקרבו רצון עז וכיסופים חזקים לשוב בתשובה. הכיסופים האלה לא הגיעו מהרגשות הפרטיים שלו ולא מהמחשבות האישיות שלו, אלא ממשהו הרבה יותר רחב - מהקשר שיש לו עם כלל ישראל, עם כלל העולם. קשר זה הוא הקשר שלו עם הקב"ה.

32 רק מי שהוא שפל רוח בפני כל אדם - משום שמציאותו העצמית של כל אדם היא הרבה יותר גדולה ממציאותו הפרטית, שבה יש הבדלים של כישרון ובחירה - מגיע להרגשת אחדות נפלאה עם האדם, עם העם ועם העולם, וממילא, עם הקב"ה.

33 וצדקה ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. תשובה ותפילה - אנחנו מבינים. אך מדוע דווקא צדקה מעבירה את רוע הגזירה? מה הייחוד של הצדקה לעומת מצוות אחרות?

34 יש כאן שני עניינים. בחינה אחת של צדקה היא הרחמים, שהמרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים שבת קנא ע"ב. אבל ישנו עניין נוסף, עמוק יותר. הצדקה, הרחמים על הזולת, נובעים מאותה הרגשת שוויון שדיברנו עליה. אני לא צריך להרגיש שאני נותן לשני, כי מי אמר שאני נותן? אם יש לי יותר כסף, זה אומר שהכסף באמת שלי? למה שאני אהיה שבע והוא רעב? למה שלי יהיה ברוחניות ובגשמיות ולו לא?

35 הצדקה נובעת מהרגשת השוויון - כולכם שווין לפני: החכם והטיפש, הצדיק והרשע. אותה הרגשה גורמת לכך שאיני יכול להרגיש שאני נותן לו. כשם שאין לי הרגשה שאני נותן לילדים שלי או להורים שלי, משום שהם חלק ממני, כך גם ביחס לכלל ישראל ולכלל העולם. זו ההרגשה הדמוקרטית האמיתית. ההרגשה הזו אינה נובעת מן העולם, מפני שאז השוויוניות היא דבר זול וחסר ערך - כי מצד העולם אכן יש הבדלים בין בני אדם - אלא מן ההרגשה שכולכם שוין לפני.

36 אלה הם הרחמים הרבים שאנו מסתמכים עליהם בימים האלו ומצפים שהקב"ה ירחם עלינו. אין בנו מעשים, ולכן אנחנו באים בשם הרחמים הרבים, משום שרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו תהלים קמה ט. כמו שהוא מרחם על כל מעשיו, כך ירחם עלי. הוא אבא שלי, גם אותי הוא עשה, ולכן אני מבקש רחמים, מתחנן ובוכה. רחמים אלה הם כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים תהלים קג יג, אב מרחם על בנו רק משום שהוא בנו, והקב"ה - וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.

37 לעברך בברית ה' אלקיך בפרשה יש עניין נוסף - לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ. צריך לזכור שיש לנו ברית עם ה'. כשחושבים על כך, זהו רעיון מדהים: כרתנו ברית עם ה'.

38 מהי ברית? מה המשמעות של כריתת ברית?

39 אם ניקח את ברית הנישואים כמשל, הרי שעל פי אדמו"ר הזקן, הפיכת שני חצאים לאחדות אחת היא העניין של כריתת ברית: שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם, שאלו היה הדבר שהאהבה תלויה בו קיים לעד לא היו צריכין לכריתת ברית ביניהם, אלא לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה... ועל ידי כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תימוט עולם ועד, ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ, והיינו מפני שעושים ביניהם קשר אמיץ וחזק, שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא למעלה מן הטעם והדעת, שאף שעל פי הטעם והדעת היה צריך לפסוק האהבה או לגרום איזה שנאה, אף על פי כן, מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת, ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה. למה, לפי שבאו בברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד, וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו כך לא יפסוק אל חברו, ולכך נקרא בלשון כריתת ברית, כמו שכתוב: אשר כרתו את העגל... ויעברו בין בתריו, כלומר, להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים ליקוטי תורה, נצבים, אות ב.

40 לפי הרמב"ן דברים כט ט, אפשר שגם הברית בערבות מואב היתה כמו הברית בסיני - חצי מן הדם נזרק על העם וחצי על המזבח. יש בזה דבר נורא, כמו, להבדיל, בטקסים של ברית אחווה, שבהם היו שעירבבו את דם האחד בדם השני ועל ידי זה נוצרה אחדות.

41 הברית שבין הקב"ה לישראל היא ברית עצמית, למעלה מטעם ודעת. היא לא מותנית בשום דבר, בשום מעשה, בשום רגש. כשם שאדם לא יכול להפסיק להיות קשור לעצמו, כך עם ישראל לא יכול להפסיק להיות קשור לקב"ה. בחב"ד הדבר הזה נקרא 'אהבה מסותרת', אהבה שיש לכל יהודי ויהודי לקב"ה במידה שלא נכרתה נפשו, כלומר, במידה שלא איבד זיקה נפשית לעם ישראל. וכך כתב אדמו"ר הזקן על הפסוק כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ דברים ל יד: וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק וזה שכתוב ובלבבך תניא, ליקוטי אמרים פרק כה.

42 כמו שאדמו"ר הזקן כותב, דבר זה נמצא אצל כל אחד ואחד: כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר כך, והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל שאינו בבחינת זמן ושעה כלל תניא, שם.

43 כל יהודי הוא חלק מהברית שנכרתה. הדם שלנו מעורבב, כביכול, עם הקב"ה - זה 'בדם שלנו'. כשם שאדם אינו יכול להשתחרר מעצמו, כך איננו יכולים להשתחרר מהיותנו יהודים. 'היותנו' ו'יהודים' הם דבר אחד, ברית עם הקב"ה שאי אפשר להפר אותה.

44 באמת, כל אחד רוצה לעשות את רצונו של ה' - את הטוב, הישר, הצודק - אבל במציאות הדברים תמיד מסתתרים והם בגדר 'אהבה מסותרת'. רק בעתות משבר מתגלה אהבה זו, אבל באיזשהו מקום היא תמיד עומדת ברקע, כבסיס לכל המחשבות שלנו. זו השאיפה הבסיסית שלנו, שאיננו יכולים להשתחרר ממנה.

45 וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם - גם כשהאדם נמצא בגלות הגדולה ביותר - לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם ויקרא כו מד. זו ברית, והיא לא ניתנת להפרה.

46 האדם צריך להפוך נקודה זו מאהבה מסותרת לאהבה גלויה, ולכאן חוזר ומתקשר שוב יסוד האחדות. הברית היא לא עם האדם הפרטי, אלא עִם עַם ישראל כולו: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ. אדם יכול להגביר את הנקודה הפנימית שלו ככל שהוא נכלל יותר בעם ישראל. הנקודה הזו תלויה בקשר הלאומי שלו, באחדות שלו עִם עַם ישראל.

47 מצד שני יש להיזהר, כי באמת אי אפשר להתרומם אל התשוקה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה פנימית עמוקה מכל חטא ועוון אורות התשובה, פרק ד ה. אי אפשר להתרומם אל הפסגה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה רוחנית פרטית. לא כל הרוצה ליטול את ההשגה יבוא וייטול, ויש סכנה נוראית כשאדם דואג לישועת הכלל בלי שיטהר את עצמו. אף על פי כן, הרגשת האחדות היא תנאי לכל התקדמות שהיא.

« פניך אבקש א׳ פניך אבקש ג׳ »